יומנו של פודינג-פחדים אצל ילדים (שמות חיבה: נסיך, בובי מתוקק פודינג לאאא ללעוס נעליים ובוא אליי). טלי שכחה את החטיף שלי היום, אבל סלחתי לה, כי היא נראתה עצובה. למרות שזה מוזר, כי יש לה חופש מביצמר, וטלי אף פעם לא עצובה כשיש חופש מביצמר. וכמובן שאני מאושר כמו תמיד כשטלי בבית, אבל אני מנסה לא להראות לה את זה אז באיפוק ובאדישות אני קופץ סביבה בצרחות, שומר על קוליות. הרבה פעמים אני תוהה למה טלי תמיד אומרת למורה שלה, שאכלתי לה את הדף הענקי עם הצורות (אני חושב שקוראים לזה שיאורים). אם תשאלו אותי, אני מעדיף נקניקיה ,הרבה יותר מדף ענקי עם צורות . נקניקיה זה טעים. אני תמיד רוצה אחת. וואאווו סטינו מהנושא. אז בקיצור, כשהיא קמה מהמיטה, עם פרצוף תשעה באב, הבנתי שהיא צריכה ניחום קטן(תחום המומחיות שלי). מיד התחלתי לקפץ סביבה בהתלהבות. ניסיתי להוביל אותה לחצר אבל כל מה שהיא עשתה היה לנעול את הדלת ולא לתת לי לצאת.מה עשיתי? זרקתי אל טלי את הכדור שלי,אבל היא לא זרמה. כנראה שבאמת עשיתי משהו רע. הסתכלתי אל טלי בפרצוף מתנצל, אבל בתשובה היא הסתכלה עליי בפרצוף מתנצל ועצוב. משהו קרה? יומני היה קר עכשיו השעה קצת-יותר-מאוחר-ויש-כוכבים. אני יושב בחדר עם טלי ,שלא נתנה לי לצאת ממנו למשך כל היום. היה לה קצת פחד בעיניים ,ולא הבנתי למה.טלי היא זאת שתמיד מסבירה לי כשאני מפחד במעליות שאפאחד לא רוצה לפגוע בנו. אז למה טלי מפחדת? אולי בגלל הזאב. בזמן האחרון אני שומע יללות חזקות נורא ומוזרות. בכל פעם שיש יללה כולם נדחקים לתוך החדר של טלי עם הדלת החזקה ולא יוצאים משם זמן רב אחר כך. כשהם לבסוף יוצאים,הם מדליקים טלוויזיה כדי לראות את האיש המוזר-עם-הקול-השטוח ,מסביר על הטי לים שנפלו באזור. אני מניח שזה מרגיע אותם. אולי הזאב כן רוצה לפגוע בנו. הזאב הוא לא אפאחד. החלטתי.הלילה אצא למשימה.אתייצב מול הזאב הרשע ואכניע אותו, וטלי לא תפחד יותר. המשפחה שלי סומכת עליי. זאב רשע, הייתי ממליץ לך להיכנע ועכשיו. הגיבור סופר-נקניקי יוצא למשימה! יומני היה חם עכשיו כבר מאוחר. אני מחוץ לבית.כרגע אין שום יללה. אני סורק את השטח. בינתיים כל מה שמצאתי זה טוסט ישן.(ממממ ,לא רע!) פתאום אני שומע רעש מוכר. היללה! אני מסתכל במהירות בכל הכיוונים אבל אין שום זאב. ואז אני רואה משהו גדול שמסביבו המון אש. טלי הסבירה לי מה זה אש. זה משהו שאסור לגעת בו. אני מתחיל להילחץ. לפתע מגיעה לאוזניי הצרחה של טלי. פודינגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגגג! פודינג בחוץץץץץץץץץ! אני מבין הכל. טלי רוצה שאני אציל אותה מהזאב הרשע, שיכול להפוך לאש! אני לוקח תנופה ומסתער על הזאב. אני מרגיש כאב חד בכל גופי, ואז הכל נהיה שחור. כשאני פוקח את העיניים, אני נמצא בתוך מיטה עם כירבוליתת!!! אבל מי זה האיש שמסתכל עליי? איפה טלי? איפה כולם? מה קרה? איפה אני בכלל?!?!? הדלת נפתחת. הנה טלי! ''סופסוף הגעת!'' אני קורא לה, אבל כל מה שאני שומע זה נביחות רמות. גם אמא ואבא מגיעים. טלי מלטפת אותי ולכל המשפחה יש דמעות בעיינים. ''אבל הצלתי אותכם!'' אני צועק. ''אתם לא צריכים לפחד יותר'' טלי מתייפחת בבכי. ביידים רועדות היא מגישה לי את החטיף שלי, שהפעם היא לא שכחה. הסיפור הקצר נכתב לפני כמה שנים ע"י הבנות שלי וכפי שבוודאי הבנתם נכתב בתקופת הטילים על אזור המרכז. כמו אז גם היום פחדים של ילדים לא תמיד מתלווה אליהם סימפטום יוצא דופן כמו התכנסות ומופנמות או ביטוי חרדה כלשהם. ישנם ילדים שנראים מתפקדים באופן רגיל לחלוטין. תקופות מורכבות מעמידה אותנו ההורים בדילמה איך להתייחס לנושא זה שכן ילדים רבים אינם מראים קשיים מיוחדים. ברור לכל כשיש ילד עם ביטוי או סימפטום חריף הנושא עולה לדיון בין ההורים ומקבל התייחסות ראויה. אך האם אנחנו ההורים צריכים לבקש שישתפו אותנו אם יש פחדים? בעיני כאיש מקצוע פחד הוא הוא כלי טוב בו אני יכול להבין מה מרגיש הילד ואיך אני יכול לעזור לו ,כאשר עיקר העבודה היא בדרך כלל עבודה עם ההורים בייחוד עם הגיל הרך. עודדו את ילדכם לדבר על הרגשות שלהם, אל תפחדו לתת ביטוי לפחדים ולרגשות זה בעצם הכוח שלנו כהורים . הקפידו ככול הניתן על סדר יום מסודר .אל תוותרו על ארוחות משותפות. אם מותר ללכת לים או כל בילוי במרחב הפתוח שמותר אל תפספסו. שגרת חיים היא חיונית למבוגרים ולילדים כאחד.